<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' לולב — ערבי נחל</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ועל הברכה. אמרו רבוותא קמאי כגון רב שר שלום ור' עמרם ור' סעדיה ור' נסים. דחיישינן לדרב אמי כיון דאגביה נפיק ביה וכי מייתי לולב לבי כנישתא וכל היכי (דבאו) [דמביאו] שלא בשעת מצוה אי אית ליה לינוקא מייתי ליה אי לא מהפך ביה אי לא נקיט ליה שלא כדרך גדילתו. ורבינו האי נשאל ע"ז ונראה מדבריו כי עיקר הברכה בשעת הגבהה וצריך לברך על כל פעם ואם בירך פ"א אין ממחין בידו. בשאר ימים אינו מברך אלא פ"א בשעת הלל (ויותר) [דאז] מתכוין לשם מצוה וקודם לכן לחיבוב מצוה והא דאמרינן מדאגביה נפיק ביה במתכוין לצאת אבל גמר בלבו לנטלו לא יצא, דאלת"ה המטלטל ממקום למקום ה"נ דנפיק ביה. וקיבלו לנענע בשעת ברכה ומתני' דשיירי', כי היכא דלא אדכר בשופר תקיעה דמיושב. אלא תקיעה דתפלה. ונטילת לולב עיקר הנטילה ומברכין עליו, והנענועין דרבנן הוא דומיא דביעור חמץ מן התורה והבדיקה דרבנן. ומברכין על הביעור ולא על הבדיקה. וכן קבלו דור אחר דור ואבות העולם ופוסקים כך הורו לברך ולנענע. ומסתברא כיון שמצות לולב כל היום ואע"ג דאגביה מברך על נטילת לולב ועובר לעשייתן דאמרי' למעוטי אחר עשייתן וכל שעה שעוסק מברך. כי היכי דמברך לישב בסוכה בשעת קידוש. דהא פרכינן (פסחים ז':) מהא דתניא למ"ד על (להבא) [מעיקרא] משמע נוטלו לצאת בו מברך ע"נ לולב. ומשני שאני התם מדאגביה נפיק בי' ואפ"ה מברך בתר דאגביה ואמאי והא עובר לעשייתן בעי אלא לאו ש"מ אפי' מאגביה עובר לעשייתן קרי' ביה. והרב יעקב ז"ל אמר עיקר ברכה לאחר נטילה הוא. דאי קודם נטילה היא דילמא פשע ויברך לבטלה. ואי נטל ליה בשמאל נפיק מיניה חורבא. (וס') [וסבר] מצוה הכי איתא דלאו כ"ע גמירי ואין לשנות. וכן מנהג בקידושין ומילה.
